מאת: יואב שפרונג ושמעון שגיא
הגיבורים האמיתיים של מבצע שלמה היו יהודי אתיופיה שיצאו לדרך לא נודעת מתוך אמונה שיפגשו בסודן את אחיהם "הפרנג'ים" שמחכים להם כדי להביאם לישראל, כך אמרו אנשי המוסד ולוחמי השייטת על עולי מבצע שלמה
מימין לשמאל: גדי סוקניק, ריקי טגבה, עמוס יודן
אנשי המוסד ולוחמי השייטת התכנסו בשבוע שעבר בבית ניר שרייבמן בזכרון יעקב במסגרת מסע מתוכנן שתכליתו לסייע לעמותה של נשים שעלו מאתיופיה, ולאור קשיי קליטה קשים הן התארגנו כדי להקדיש את חייהן לטיפוח ולסיוע לקהילה האתיופית בישראל במטרה להגיע ליום בו קהילת יוצאי אתיופיה תשולב באופן מלא בקרב החברה הישראלית הרחבה. הנשים שהקימו את העמותה הן אקדמאיות, בעלות תארים בחינוך ועבודה סוציאלית ויש להן את הכלים המקצועיים והניסיון להעצים את הקהילה. מאז היווסדה בשנת 1002 העמותה מסייעת לילדים, נשים ומשפחות אתיופיות במצוקה תוך התמקדות בתחום החינוך המשלים, וזאת בשל מחסור איכותי במענה הולם לקהילה. לעמותה קוראים "היווט".
התוכנית המרכזית של העמותה הינה הקמת מרכזי נוער.
תוכנית מרכזי הנוער - התוכנית המרכזית של העמותה
המספר ההולך וגדל של בני נוער יוצאי אתיופיה בסיכון מהווה פצצת זמן חברתית מתקתקת. במהלך שנות ההתבגרות של בני הנוער יוצאי אתיופיה, בין הגילאים 81-31, מספר הולך וגדל מבני הנוער נכנס לקטגוריה של "בני נוער בסיכון" – כלמר בסכנה מוחשית לנשירה ממערכת החינוך, השתתפות בפעילות עבריניית, שימוש בסמים ואלכוהול והשתרכות בשולי החברה הישראלית.
הזמן החופשי של בני הנער לאחר שעות הלימודים, מהווה סכנה עבור הנוער האתיופי. ללא השגחה של מבוגרים, בני נוער רבים נגררים אחרי חבריהם ונחשפים לפעילות עברינית הרווחת בשכונות המצוקה בהן הם גרים. בנוסף, המחסור בסדר יום קבוע משמעו ירידה במוטיבציה ובהכנת שיעורי בית וכפועל יוצא השגיהם הלימודיים נפגעים וההתדרדרות שלהם לשולי החברה ממשיכה.
מזה שלוש שנים העמותה מפעילה תוכנית העשרה והעצמה לנוער אתיופי בשעות הפנאי. למרכזים מגיעים יום יום בין השעות 03:12-03:51 למעלה מ-005 בני נוער שאלמלא היו מגיעים למרכזים, היו משוטטים ברחובות ללא מעש וחוברים לגורמים שליליים. המרכזים פועלים בקרית ים, קרית מוצקין, קרית ביאליק וטירת כרמל, הנוער שמגיע למרכזים הינו בגילאי 81-31.
למרכזים רשימת מטלות ארוכה החל משעות הפנאי, פיתוח והעצמת מנהיגות, הזדמנות להתנסויות מעשירות חוויות הצלחה דרך דמויות סמכות המהוות מודל לחיקוי ונורמות התנהגות הולמות ופעילות העשרה כמו: מחשבים, חברה, שימור תרבות המוצא, חוגים וספורט, פעולות חינוך ותרבות, טיולים, גיבושים, סדנאות ועוד. כמו בכלל מרכזי הנוער בארץ עם דגש על הצרכים המיוחדים של בני הנוער בני הקהילה האתיופית.
התוכנית מצליחה מאד בשל העובדה שבמרבית הערים בהן פועלים מרכזי הנוער, זו התוכנית היחידה, הקבועה והמתמשכת שמושכת את בני הנוער יוצאי אתיופיה. כמו כן צוות הנוער שפועל במרכזים מכיר את הקהילה, הנוער וההורים ועושה עבודה עמוקה ורצינית מול הנוער, ע"י פיתוח קשר אישי עם הנוער ובני משפחתם.
אי אפשר שלא להתלהב שוב ושוב מאותם הגיבורים הצנועים שעשו להצלחת הבאתם של יהודים אלו לישראל. הם שעדיין ברובם מבקשים לשמור על אלמוניותם מבקשים לציין: "אנחנו היינו משרתי ציבור, עובדי מדינה, חיילים, יצאנו למשימה והיינו צריכים לבצע. אנחנו לא היינו גיבורים, כל החבורה היושבת כאן זו חבורת "היכול נוכל להם", חדורי ההכרה שאנחנו הולכים להביא את אחינו, ד' הדובר. מי שעמד בראש הכוח מציין דמויות נוספות ששמרו על קור רוח למופת, גם ברגעים שנדמו ככאלו שבהם הכל מתפורר, וכאן הוא חוזר ומציין כי הגיבורים האמיתיים מעבר לשמות, דמויות כמו "טרזן"... איזהו גיבור? הגיבור הוא זה שעוזב את הכפר שלו, את רכושו, הם לא סבלו חרפת רעב באתיופיה והתפרנסו באופן סביר מחקלאות, בקר וצאן. היו ביניהם הרבה משכילים יחסית. הראשונים שבהם עוד הספיקו למכור רכוש אך אחר כך כבר נאלצו לנטוש. אמונתם בשיבת ציון, הם צאצאי שבט דן, הם האמינו באמונה שלמה וחיו בהמתנה של 0052 שנה! האמונה שלהם באחים הפרנג'ים, האמונה באנשים שמחכים להם בסודן, זו גבורה נפשית, אחר כך המסע עצמו, איש אינו יודע בדיוק. אומרים כי-0004 מהם נספו במסע דרך סודן. אני לא יודע אבל צריך לחרוט את השמות על האנדרטה, היו להם הרבה קורבנות, הם הלכו בלי אוכל, שתו מי נחלים, וזה לא מי עדן. עשינו מה שעשינו וזו רק ההתחלה. אני לא מאלה שמאשימים את הממשלה... "יכול נוכל להם" זה לא רק עניין הצ'ק, תחשבו מה הביא אותם, זו ציונות פר-אקסלנס.
גדי סוקניק איש הטלוויזיה שהיה במקום כאחד מלוחמי השייטת, הנחה את הערב ונעזר ב"טרזן" שהסביר במצגת את השתלשלות המסע עד הספינות. זאב אלמוג מי שהיה מפקד חיל הים איזכר כמה שמות נוספים וביניהם גם מזכרון יעקב.
0001 העולים הראשונים הועלו באמצעות הספינה בת גלים כשהם מגיעים אליה בסירות גומי מכוסות ברזנטים ממחנה צלילה מאולתר על החוף הסודני, ולבסוף עלו באותה עליה ראשונה מאתיופיה למעלה מ-000,02 חלקם במטוסי הקרנף, חלקם במטוסים של ארה"ב. פרטים שונים אותם כותב זאב אלמוג בספר שהוא עומד להוציא לאור ובו יספר על הפקודה שקיבל מראש הממשלה דאז מנחם בגין. מיכה שגריר סיפר על הסרט "מסע טייק טו" המשחזר את מסע עלייתם של היהודים במבצע משה. צעיר אתיופי בוגר השייטת עלה וסיפר על קשיי קליטתו אך גם הצלחתו ביחידה, והוא לא היה הראשון או האחרון. ולבסוף ריקי טגבה אשר עומדת בראש ארגון היווט HIYOT.ORG שסיפרה על עלייתה ועל שעבר עליה כילדה בת 8 עם משפחתה בדרך מאדיס אבבה באתיופיה דרך סודן לארץ ישראל.
האירוע כולו התקיים כאירוע התרמה לארגון "היווט" מילה שפירושה חיים, וקשר עם העמותה ניתן לקיים באמצעות אתר האינטרנט הנזכר כאן.
בחודשים שלפני תחילת המבצע נשלחו אנשי המוסד לאפריקה, לאתיופיה ולסודן על מנת להכשיר את המבצע משם. משימת הליווי והאבטחה של יהודי אתיופיה, מארצם אל עבר סודן הוטלה על לוחמי שייטת-31. משך הצעדה מאתיופיה לסודן ערכה כחודש ימים בשטח קשה רווי סיכונים וזאת בנוסף למאמץ הפיזי העצום שנדרש מהצועדים. כל זאת הביאו לכך שמתוך-02 אלף היהודים, רק-61 אלף גיבורים שרדו את המסע המפרך עד שלבסוף הגיעו ארצה. מדובר באחד המבצעים ההירואים, המורכבים והאמיצים שמדינה אי פעם לקחה על עצמה, ומספר מגיבורי המבצע הגיעו לספר את סיפורם המדהים לקהל ביום שישי בבוקר, באולם בית-ניר שבזכרון יעקב וזאת במסגרת אירוע התרמה לנוער אתיופי במצוקה שארגנה עמות "היווט".
הדמויות שהשתתפו במבצע הציגו במהלך האירוע זוויות סיפור מעניינות:
כאן אולי המקום לתקן כי במבצע לקחו חלק גם אנשי חיל האוויר. המבצע עצמו נמשך מספר שנים במבצעים שונים שזכו לכינויים שונים כמו "מבצע אחי" "מבצע נמל בית", "מבצע משה" ו"מבצע שלמה" בו הוטסו כמות שיא של-005,41 יהודים בבת אחת כאשר חששו ממאבקים בין קבוצות שונות באתיופיה.
אודות עמותת היווט ופועלה
עמותת היווט הינה עמותה ייחודית בקרב מגוון הארגונים הפועלים למען יוצאי אתיופה במדינת ישראל, שכן היא ההתארגנות היחידה בצפון הארץ של נשים שעלו מאתיופיה וחוו קשיי קליטה קשיים ביותר, אך למרות כל זאת בחרו להקדיש את חייהן לטיפוח ולסיוע לקהילה האתיופית בארץ, במטרה להגיע ליום בו קהילת יוצאי אתיופיה תשולב באופן מלא בקרב החברה הישראלית הרחבה. הנשים שהקימו את העמותה הן אקדמאיות, בעלות תארים בחינוך ועבודה סוציאלית ויש להן את הכלים המקצועיים והניסיון להעצים את הקהילה. מאז היווסדה בשנת 1002 העמותה מסייעת לילדים, נשים ומשפחות אתיופיות במצוקה תוך התמקדות בתחום החינוך המשלים, וזאת בשל מחסור אייכותי במענה הולם לקהילה.
הזמן החופשי של בני הנוער לאחר שעות הלימודים, מהווה סכנה עבור הנוער האתיופי. ללא השגחה של מבוגרים, בני נוער רבים נגררים אחרי חבריהם ונחשפים לפעילות עברינית הרווחת בשכונות המצוקה בהן הם גרים. בנוסף, המחסור בסדר יום קבוע משמעו ירידה במוטיבציה ובהכנת שיעורי בית וכפועל יוצא השגיהם הלימודיים נפגעים וההתדרדרות שלהם לשולי החברה ממשיכה.
ביום שישי 01.6.11 יתקיים אירוע התרמה מיוחד בבית התותחן בזכרון יעקב בין השעות 03:21-00:01.
באירוע יובאו שני סיפורים של נחישות, מסירות ותקווה סיפורם האישי של היזמים והמחלצים של יוצאי איתיופיה במסעם דרך סודן. את האירוע ינחה גדי סוקניק. ההכנסות הינן תרומה לעמותת היווט. לא להחמיץ.
פילנתרופיה עסק רצינילפעמים דווקא אירוע קשה מוביל למפנה חיובי. זה מה שקרה לריקי טגבה, מנכ'לית עמותת היווט המסייעת לבני הקהילה האתיופית, בעקבות מלחמת לבנון. מצבו הקשה של העורף הניע אז פעילות נמרצת בקרב ארגוני תורמים בצפון אמריקה, כסף רב זרם לעמותות למיניהן, ואלו הפכו למקור הצלה לתושבי הצפון. חלק מהכסף הזה הגיע גם להיווט, ובשנת 2007 עמד לרשותה תקציב של יותר ממיליון דולר.
כך קרה שמארבעה עובדים צמחה מצבת כוח האדם של העמותה ל-24, היא הקימה סניפים חדשים, ונראה היה כי טגבה עומדת סוף סוף להגשים את חלומה ולחולל שינוי אמיתי. אלא שאז צצה ועלתה אל פני השטח עובדת יסוד שלא הובאה בחשבון: לנהל ארגון של 24 עובדים זה מורכב יותר מלנהל ארגון של ארבעה.
טגבה, פעילה חברתית ותיקה עם להט אמיתי, הבינה שהיא זקוקה לעזרה: 'היינו צריכים ללמוד איך לנהל את התקציב, והיתה בעיה של קשר בין המטה למרכזים שפתחנו. עברנו מארגון מתחיל לארגון ממוסד'. טגבה מצאה את הפתרון בעזרת דליה שלום, יועצת ארגונית הפועלת בדרך כלל במגזר העסקי.
זו נחלצה לעזרתה במסגרת תכנית של ה-UJC (ארגון הקהילות היהודיות בצפון אמריקה) וארגון 'שיתופים', איבחנה את הצרכים של היווט, ויחד הן בנו תכניות הדרכה, הטמיעו מערכת לניהול פיננסי ותוכנה למעקב אחרי הפעילות בשטח, ואפילו גייסו אדריכל לעיצוב מחדש של המשרדים המוזנחים.
לכתבה המלאה.
קישור לכתבה ב-ישראל היום, 07.02.08
קצת נחת: המתופף שסחף את הנוער האתיופי בחיפה
העמותה לקידום הקהילה האתיופית בחיפה, 'היווט', הפתיעה החודש את החברים במרכזי הנוער שלה באזור עם הופעה של ירון רוזנברג, מומחה לכלי הקשה. רוזנברג התחבר במהרה לעשרות בני הנוער בכל מרכז, לימד אותם שאפשר לתופף על כל דבר ועורר גל של התלהבות כשהרכיב אנסמבל של קולות וצלילים מדרבוקות, מתופפים, ממקלות ומפחי אשפה.
בעמותה מדגישים כי מלבד פעילויות יוצאות דופן כמו אלה, נהנים בני הנוער במרכזים הללו מחדרי מחשבים, מחיבור לאינטרנט, מטלוויזיה, מספרים, משלל חוגים ומליווי של צוות מדריכים.
קישור לכתבה ב-הד הקריות, 14.12.07שתי ידיעות: מבצע סינידניאל סיני (22), בן לישראלי לשעבר המתגורר בלונדון,הגיע לפני כחודש להתנדב במרכז העשרה לאתיופיםשנפתח לאחרונה בקרית מוצקין.סיני, הפעיל בעמותת היווט למען קידום הקהילה האתיופית,מסביר: 'הגעתי כדי לתת משהו בחזרה' אוקיאנוס של בעיות, אי של עשייהפירוש המילה היווט באמהרית הוא חיים ואכן עמותת היווט נותנת חיים לקהילה האתיופית באזור.המטרה: להביא לפיתוח מלא של הילד האתיופיולתת לו נקודת זינוק שווה לילד הישראלי הממוצע.
'אתם חושבים שעכשיו המדינה לוקחת אחריות?'תומר שיינפלד מעיד על מצוקת הנכים, שאול פלדמן מתקומם נגד האפליה בין תושבים שבתיהם נפגעו, שקור אטעללה מתאר את הזנחת קשישיה הערבים של חיפה, ריקי טגבה מוחה על הפקרת הקהילה האתיופית וירדנה מיכאל-וייסלר כואבת את החרדה שילדיה חווים. חמישה אזרחים דיברו בשימוע הראשון שהתקיים במסגרת משפט ציבורי של כשלי העורף במלחמה.
'ממה שראיתי במהלך המלחמה ואחרי המלחמה, אני רואה את הבעיות בטיפול בקהילת יוצאי אתיופיה בכמה רמות. במהלך המלחמה ברמה האינפורמטיבית וברמה של מתן שירותים, ואחרי המלחמה במתן שירותים של טיפול בטראומה ועוד. רוב האתיופים גרים בשכונות מצוקה שאין בהן מקלטים, וכדי להגיע למקלט הם היו צריכים בעצם ללכת כחמש דקות. בין ההתרעה לנפילה עברו דקה או שתי דקות והם לא היו מספיקים להגיע, אז הם העדיפו להישאר בתוך הבתים או בחדר המדרגות, שגם הוא היה חשוף לפגיעות....'במלחמה הצלחנו להשיג תקציב כדי לפנות כמה משפחות לירושלים, וכל עוד פינינו אותם יחד עם התא המשפחתי, האינטימיות היתה מאוד חשובה להם, הכל הסתדר. כשאמרנו להם 'או.קיי, תם הזמן, התקציב שהקציבו לנו נגמר', הם לא רצו לחזור. הם אמרו 'בבקשה, מצדנו לישון לא משנה איפה, רק אל תחזירו אותנו'. היינו צריכים להפעיל קשרים בשביל לקבל אישור לפנות אותם לניצנים, וכששאלנו אותם אם הם מוכנים ללכת לכפר האוהלים והם הבינו באילו תנאים מדובר, זה נורא הפחיד אותם. הם אמרו 'אנחנו מעדיפים לחזור הביתה, עם כל הכאב ועם כל הטראומה'. הפחיד אותם להיות יותר במקום כל-כך פתוח עם כל-כך הרבה אנשים, והם העדיפו לחזור.לכתבה המלאה.
http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http://pod.icast.co.il/509a282e-ee81-4316-9fea-3c08559c1a3f.icast.mp3&IndexID=385489&name=iCast